דונלד טראמפ חזר לאחרונה לתפקידו כליצן החכם של הפוליטיקה האמריקאית עם הערותיו הבלתי מחייבות על נאט"ו. הוא הציע כי מדינות נאט"ו, שמעדיפות לנסוע על הגב של האחרים ולא משלמות את חלקן, עשויות למצוא עצמן נאלצות להילחם ברוסיה בעצמן. למי שצופה מהצד, התגובות לרעיון זה היו מהירות ונמרצות, כאשר אנשי ביטחון לאומיים ונגדיו של טראמפ בתקשורת קפצו על ההצהרות הללו עם נרטיבים נלהבים על חובותינו הנאוט"ואיות הקדושות. אפילו ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית, התבטא בעקבות כך וטען כי טראמפ אינו פועל בדרך האמריקאית. אבל טראמפ לא היה הראשון שהציע כי על שותפי נאט"ו לשלם את חלקם. הוא בהחלט אינו הראשון בתחום הזה, אך שונה מקודמיו בכך שהוא מוכן לנקוט בצעדים קונקרטיים כדי להניע את השינוי הנדרש. הסוד הגלוי על פני השטח הוא, שהאפשרות לאירופים להזניח את הגנה עליהם היא חלק מהשלטון האמריקאי על ארגון נאט"ו. ככל שהשותפים האירופיים שלנו חלשים יותר מבחינה צבאית, כך הם זקוקים יותר לארצות הברית. במיוחד לאור הריסת צינור נורד סטרים 2 וההטלת סנקציות חמורות על רוסיה, אירופה הפכה להיות תלויה עוד יותר בארצות הברית עבור אספקת אנרגיה, יותר משהייתה לפני המלחמה. ההשלכות המטרידות של מדיניות אמריקאית זו הן, שהסיבות הרשמיות למלחמה, כמו הרתעת "התוקפנות הרוסית הבלתי מרוסנת" או הגנת הדמוקרטיה באוקראינה, הן בסך הכול עלי תאנה שמסתירים את הפונקציה האמיתית של הקמפיין. כלומר, ייתכן שהארצות הברית מממנת בצורה צינית את המלחמה כדי להחליש את רוסיה ואת אירופה בו זמנית.
האם נאט"ו מחזקת את הביטחון של מדינות החברות בה? עם התפשטות מרכז הכובד לרטוריקה נלהבת רבה יותר בעד נאט"ו, עקרונות בסיסיים חשובים ומעוררי מחלוקות לא נחקרו כראוי, כמו: מדוע אנחנו בכלל בברית נאט"ו? מדוע היא לא פורקה אחרי 1991? וכמה “שלום באירופה” נאט"ו הצליחה באמת להבטיח? המגינים של נאט"ו טוענים כי הברית שומרת על השלום באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. טענה זו מתמוטטת תחת ביקורת מינימלית. לאחר מלחמת העולם השנייה, המדינות האירופיות שהיו חלק מנאט"ו היו בעלות עניינים משותפים ורמות לא גבוהות של לאומנות, עם מעט סכסוכים בגבולות. במהלך מלחמת האימפריה הסובייטית, הן התאחדו בגלל איומו המשותף של ברית ורשה. איחוד זה היה קיים ללא תלות בכל מבנה הסכם פורמלי. עם תום המלחמה הקרה, התרומה של נאט"ו לביטחון הקולקטיבי האירופי ולשלום עולמי היתה פחות מרשימה.תחילה, כל השותפות האירופיות צמצמו באופן משמעותי את צבאותיהן. הדבר רק הגביר את תלותן בהגנה על הריבונות הקולקטיבית שלהן באמצעות נשק גרעיני, שארצות הברית היא בעלת המובילה בו. התלות הזו תחת המטריה האמריקאית מביאה גם לעלויות וגם לתועלות עבורנו. מצד אחד, מדינות נאט"ו האחרות יכולות לעשות מעט כדי לסייע לארצות הברית, ואנחנו מוציאים סכומים בלתי בני קיימא על ביטחון. מצד שני, הסדר זה אכן עושה את אירופה לתלויה יותר במסחר עם ארצות הברית, מה ששומר על "השלום", אך גם פוגע בריבונות, עצמאות וכבוד עצמי של מדינות אירופאיות. לפני עשרים שנה, מדינת צרפת התנגדה למשאלות שאפתניות של ארצות הברית בעיראק, וביטאה את האינטרסים הלאומיים שלה. קשה לדמיין היום כי עמנואל מקרון או אולף שולץ יעשו כך. האחרון לא נערך אפילו למחות על כך שהקווים האדומים להפקת גז שלו נחרבים. כמו מקרים אחרים בתמיכת רווחה, המדינות הללו חיות על גב המארח, למרות שאינן שוכחות מי הבוס.
שנית, נאט"ו לא עשתה הרבה כדי לעצור את האלימות בתקופת מלחמות יוגוסלביה אחרי מלחמת העולם הקרה. כאשר נשקל מהלך צבאי, נשיא קלינטון פנה לנאט"ו לאחר שהאו"ם דחה את הצעות שינוי המשטר שלו בסרביה. תחת דגל נאט"ו, ארצות הברית יזמה התקפה מבישה על סרביה לסייע למרדכרים הקוסוברים בשנת 1999. מלחמת קוסובו חשפה את נאט"ו כלפי כל הצדדים כי זו לא ברית הגנתית, אלא חבורה מתערבת ופוליטית, שההצבענים והצבועים שלה הפכו בלתי ניתנים להכחשה. זה היה גלוי אף יותר כאשר נאט"ו ביצעה מלחמה בלתי פרובוקטיבית דומה על בסיס הומניטרי כלפי לוב בשנת 2011. שלישית, התפשטות נאט"ו לעבר הגבולות של ברית המועצות הקודמת והמדינות הבלטיות לשעבר שימשה כהתגרות מיותרת. אז רוסיה הייתה מדינה לא קומוניסטית, לא אידיאולוגית וללא שאיפות התפשטותיות, שהחלה להתנער מתנאים כלכליים נוראים ולבנות מחדש את עצמה. לא בא לנו לדמיין כיצד יתפתחו הדברים אם המגמות הללו יתנהגו מבלי לשים לב לכלמפניות המוקדמות של הארגון. אתגרי הדמוגרפיה והפוליטיקה הפנימית באירופה, כדאי להם שכל צדדים מעורבים יבחינו בו ויעריכו את ההשפעות בהתחשב במצב הנוכחי. ככל שארצות הברית שואפת להתבונן במערכת הביטחון באירופה, סביר להניח שהיא תצטרך לשוב לשולחן הדיונים ולהתמודד עם העובדה שהמתיחות הגוברת ברחבי העולם תצריך אחריות חדשה.