ממדינת עזה ועד גרינלנד, נשיא צרפת עמנואל מקרון מציג קו דיפלומטי נועז יותר ויותר מול מדיניות החוץ של הנשיא דונלד טראמפ, למרות שלדברי טראמפ עצמו, הצהרותיו של מקרון "חסרות משקל". מקרון הצהיר לאחרונה על כוונתו להכיר במדינה פלסטינית, מהלך שספג ביקורת חריפה מצד גורמים בישראל ובארה"ב. אלן מנדוזה, מנהל בכיר בארגון Henry Jackson Society, טוען שנשיאי צרפת, החל משארל דה גול, ראו עצמם כמשקל נגד טבעי למדיניות החוץ האמריקאית. שארל דה גול, מנהיג צרפת בשנות ה-50 וה-60, התנגד באופן בולט להגמוניה האמריקאית, פרש מפיקוד נאט"ו וביקר את מדיניות ארה"ב במזרח אירופה ובווייטנאם. פעולות אלו, לדברי מנדוזה, אפיינו במידה רבה את הרפובליקה הצרפתית החמישית, עם דמויות בולטות שדחפו את השקפותיהן על הבמה העולמית. עם זאת, מנדוזה טוען כי צרפת כיום משפיעה פחות מבעבר, עקב היחלשות הכלכלה והצבא, ולכן הצהרותיו של מקרון נתפסות כניסיון נואש להימנע מחוסר רלוונטיות. ההכרזה הדרמטית של מקרון בשבוע שעבר, לפיה צרפת מתכוונת להכיר במדינה פלסטינית בעצרת האו"ם בספטמבר, עוררה גינויים מצד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שכינה את המהלך "פרס לטרור". גם מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו מתח ביקורת על ההחלטה, ותיאר אותה כ"פזיזה" ו"סטירת לחי לקורבנות ה-7 באוקטובר". טראמפ עצמו ביטל את הצהרתו של מקרון בנוגע לעזה באומרו שהיא "לא משנה". לדבריו, הוא מחבב את מקרון, אך הצהרתו "חסרת משקל". אין זו הפעם הראשונה שטראמפ מזלזל בחשיבותו של מקרון. לאחר שנשיא צרפת העלה השערות לגבי הסיבות לעזיבתו המוקדמת של טראמפ את פסגת ה-G7 בקנדה, כתב טראמפ ברשת החברתית שלו כי למקרון אין מושג מדוע הוא עוזב את הפסגה, וכי זה לא קשור להפסקת אש. טראמפ הוסיף כי מקרון "מחפש פרסום". תגובות אלו הגיעו לאחר שמקרון סתר ישירות את מדיניות החוץ של טראמפ כשעצר בדרכו לפסגה בשטח הארקטי האוטונומי למחצה של גרינלנד, שטראמפ הביע בעבר את רצונו לרכוש. מקרון הצהיר כי "גרינלנד אינה למכירה ואינה ניתנת ללקיחה", במה שנראה כניסיון לגייס תמיכה ממדינות אירופה אחרות כדי להתנגד לארה"ב. בתגובה לשאלות על שאיפותיו של טראמפ לגבי גרינלנד, אמר מקרון כי הוא לא חושב שכך מתנהגים בעלי ברית, וכי חשוב שדנמרק והאירופים יתחייבו לשטח זה, שיש לו חשיבות אסטרטגית גבוהה ושיש לכבד את שלמותו הטריטוריאלית. בפברואר האחרון, ערך נשיא צרפת את ביקורו הראשון בבית הלבן מאז חזרתו של טראמפ לשלטון, ובעוד שהפגישה נראתה לבבית, היא התקיימה על רקע מתיחות סביב הגישה האמריקאית למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. שעות לפני הפגישה, הצביעה ארה"ב נגד החלטה של האו"ם שגובשה על ידי אוקראינה והאיחוד האירופי, שגינתה את רוסיה על פלישתה. המתיחות בין מקרון לטראמפ אינה אישית, לדברי מנדוזה, אך היא גם לא אידיאולוגית לחלוטין. היא נובעת מ"רצונו של מקרון להיות רלוונטי ולייצג משהו". לדבריו, הצרפתים ידועים כמתנגדים, אך הם עושים זאת לשם ההתנגדות עצמה. רויאל מארק גרכט, חוקר במכון Foundation for Defense of Democracies, טוען שמקרון אינו שונה מרוב המנהיגים האירופים, וכי טראמפ פשוט אינו "כוס התה שלהם". לדבריו, רובם רואים בטראמפ כוח עוויתי ועוין, הרואה ביחסים ההיסטוריים של אמריקה עם אירופה כיחסים עסקיים. גרכט מוסיף כי מקרון, כמו רוב המנהיגים הצרפתים, מגדיר את עצמו בחלקו כנגד ארה"ב, ומסביר כי באופן מסורתי, לצרפת ולאמריקה הייתה "משימה תרבותית" או משימת נאורות תחרותית. הוא טוען שהדרך האמריקאית הייתה מושכת מאוד באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אך היא באה בחלקה על חשבון הצרפתים, שאיבדו תרבותית הרבה מהשטח לאנגלו-סקסים, במיוחד לאמריקאים. כתוצאה מכך, לרבים מהצרפתים יש יחסי אהבה-שנאה עם ארה"ב. על מקרון אומר גרכט שהוא חלק מהאליטה הצרפתית, שהם אנשים מבריקים שמתעלים על משקלם, אך מבחינה השכלתית ומבחינת מזג, הם כמעט ההפך מטראמפ.

המערכת הפוליטית הבינלאומית עדה לתקופה מורכבת, כאשר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, מנסה לבסס את מעמדו כגורם משפיע בזירה העולמית, לעיתים קרובות על ידי ניגוד למדיניות של ארצות הברית. ניתוח מעמיק של התנהלותו מעלה שאלות חשובות לגבי יכולתה של צרפת, במצבה הנוכחי, להוות אלטרנטיבה משמעותית להנהגה האמריקאית. מקרון, כמו קודמיו בתפקיד, מנסה למצב את צרפת ככוח מרכזי בעיצוב סדר היום העולמי. הצהרותיו האחרונות בנוגע להכרה במדינה פלסטינית, חרף התנגדות ישראלית ואמריקאית, הן דוגמה בולטת לכך. מהלכים אלו מצביעים על רצון עז לבדל את צרפת ממדיניות החוץ האמריקאית, אך מעלים תהיות לגבי האפקטיביות של גישה זו. בעבר, בתקופת שארל דה גול, צרפת אכן שימשה כמשקל נגד משמעותי לארצות הברית. דה גול, שהנהיג את צרפת בשנות ה-50 וה-60, לא היסס להתעמת עם ההגמוניה האמריקאית, בין היתר על ידי פרישה מפיקוד נאט"ו ומביקורת על מדיניות ארה"ב במזרח אירופה ובווייטנאם. אולם, כיום, מעמדה של צרפת בזירה הבינלאומית שונה בתכלית. הכלכלה הצרפתית אינה חזקה כבעבר, והיכולות הצבאיות שלה מוגבלות יותר. לכן, ניסיונותיו של מקרון לאתגר את ההנהגה האמריקאית עלולים להיתפס כמאמץ נואש לשמר את מעמדה של צרפת ולא כביטוי לעוצמה אמיתית. יתרה מכך, גישתו של מקרון עשויה לנבוע גם משיקולים פנימיים. צרפת, כמו מדינות רבות באירופה, מתמודדת עם אתגרים כלכליים וחברתיים משמעותיים. ניסיון לבסס מעמד בינלאומי חזק עשוי לסייע למקרון לחזק את תמיכתו בבית ולשפר את תדמיתה של צרפת בעיני אזרחיה. עם זאת, חשוב לזכור כי מדיניות חוץ מוצלחת חייבת להתבסס על עוצמה כלכלית וצבאית, ולא רק על רטוריקה נועזת. בהקשר זה, ראוי לציין כי גם גורמים בארצות הברית אינם רואים בעין יפה את התנהלותו של מקרון. מזכיר המדינה האמריקני, מרקו רוביו, כינה את החלטתו להכיר במדינה פלסטינית כ"פזיזה" ו"סטירת לחי לקורבנות ה-7 באוקטובר". גם הנשיא טראמפ עצמו הגיב בזלזול להצהרותיו של מקרון, באומרו שהן "לא משנות". תגובות אלו מעידות על כך שבארצות הברית רואים במאמציו של מקרון בעיקר ניסיון ליצור פרובוקציה ולא איום ממשי על ההנהגה האמריקאית. עם זאת, חשוב להדגיש כי המתיחות בין מקרון לטראמפ אינה אישית או אידיאולוגית לחלוטין. מקרון, כמו מנהיגים צרפתים רבים, רואה את עצמו כמייצג של ערכים אוניברסליים וכמי שחייב להתנגד לכל ניסיון להטיל הגמוניה תרבותית או פוליטית על העולם. לכן, גם אם יחסי הכוחות בין צרפת לארצות הברית אינם שווים, מקרון ימשיך להשמיע את קולו ולנסות להשפיע על סדר היום העולמי. לסיכום, עמנואל מקרון מנסה לבסס את מעמדה של צרפת ככוח משפיע בזירה הבינלאומית, אך עושה זאת בתקופה שבה יכולותיה של צרפת מוגבלות יותר מבעבר. גישתו, הכוללת ניגוד למדיניות האמריקאית, מעוררת תגובות מעורבות וייתכן שלא תשיג את מטרותיה במלואן. עם זאת, אין ספק שמקרון ימשיך להוות גורם מעניין בזירה הפוליטית העולמית.