מפלגות ימין, שמאל ומרכז אימצו את האידיאולוגיה הניאו־ליברלית, אף שהיא לא שרדה את מבחן העולם האמיתי ■ כיצד הניאו־ליברליזם - שיצר את המשבר הכלכלי הגרוע ביותר זה שבעה עשורים - עדיין נחשב האופציה היחידה?

המשבר הכלכלי שהתרחש במערב ב–2007–2008 היה החמור ביותר מאז 1931, ולמרות זאת, השלכותיו המיידיות היו מתונות באופן מפתיע. המשבר איתגר את אבני היסוד של האידיאולוגיה הניאו־ליברלית השלטת זה זמן רב, אך נראה בזמנו כי היא יצאה ממנו כמעט ללא פגע: הבנקים חולצו, כמעט אף בנקאי משני צדי האוקיאנוס האטלנטי לא נתבע על פשעיו, ואת מחיר התנהלותם נאלצו לספוג משלמי המסים.
המדיניות הכלכלית שננקטה לאחר המשבר, בעיקר בעולם האנגלו־סקסי, הסתמכה באופן גורף על כלים מוניטריים, ובייחוד הרחבה כמותית — ונכשלה. הכלכלה במערב נכנסה לסטגנציה, וכעת היא מתמודדת עם עשור אבוד — שסופו אינו נראה ברקע.
מקץ תשע שנים, אנו מתחילים להרגיש סוף־סוף את ההשלכות הפוליטיות של המשבר הכלכלי. כיצד הניאו־ליברליזם — שיצר את האסון הכלכלי הגרוע ביותר זה שבעה עשורים — נשאר מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית ההצגה היחידה בעיר למשך זמן רב כל כך? מפלגות ימין, שמאל ומרכז אימצו את הניאו־ליברליזם, שנהפך להיגיון הפשוט, להגמוניה. אך ההגמוניה הזאת אינה יכולה לשרוד את המבחן של העולם האמיתי.

האי־שוויון גרם לחוסר שביעות רצון פוליטית

הרמז הראשון להשלכות פוליטיות משמעותיות היה השינוי בדעת הקהל לגבי בנקים, בנקאים ומנהיגים עסקיים. במשך עשורים הם נתפשו כמודלים לחיקוי, וכעת כוכבם דעך, יחד עם זה של הפוליטיקאים. המשבר הכלכלי גרם להתרופפות האמון בכישוריהן של האליטות השולטות. זה סימן את תחילתו של משבר פוליטי נרחב.

ואולם הסיבות למשבר הפוליטי הזה, שנראה בבירור בשני צדי האוקיאנוס האטלנטי, עמוקות יותר מהמשבר הכלכלי ומההתאוששות ממנו בעשור האחרון — שלמעשה כמעט אינה קיימת. הסיבות נובעות מלבו של הפרויקט הניאו־ליברלי, שמקורו בסוף שנות ה–70, עם עלייתם הפוליטית של רונלד רייגן ומרגרט תאצ"ר. פרויקט זה אימץ כרעיון מרכזי את השוק החופשי הגלובלי של סחורות, שירותים והון.

הרגולציה על הבנקים פורקה — בארה"ב בשנות ה–90, ובבריטניה ב–1986 — ובכך נוצרו התנאים למשבר של 2008; רעיון השוויון עורר לעג, בעוד הרעיון שלפיו העושר מחלחל מלמעלה למטה זכה בשבחים; הממשלות נחשבו לעול על צווארו של השוק, וכווצו באופן הדרגתי; ההגירה קיבלה עידוד; הרגולציה נחתכה למינימום; מסים קוצצו, ושלטונות עצמו עין מול התחמקות התאגידים מתשלום מס.
עם זאת, לפי סטנדרטים היסטוריים, לתקופה הניאו־ליברלית אין רקורד טוב במיוחד. תקופת הצמיחה הדינמית ביותר במערב מאז מלחמת העולם השנייה היתה בשנים שבין סוף המלחמה לתחילת שנות ה–70 — תור הזהב של מדינת הרווחה והכלכלה הקיינסיאנית. בשנים אלה רמת הצמיחה היתה כפולה מזו של העידן הניאו־ליברלי — משנות ה–80 ועד היום.

הממד ההרסני ביותר בניאו־ליברליזם הוא ללא ספק העלייה העצומה באי־שוויון. עד לאחרונה, נושא זה כמעט לא טופל, אך לפתע הוא נהפך לאחד הנושאים הפוליטיים החשובים ביותר, בעיקר בארה"ב. זהו המנוע העיקרי מאחורי חוסר שביעות הרצון הפוליטית, שכעת מאיימת לבלוע את המערב.
בתקופה שבין 1948 ל–1972, כל מגזר באוכלוסייה בארה"ב נהנה מעלייה דומה וגדולה למדי ברמת החיים. בין 1972 ל–2013, העשירון התחתון סבל מירידה ריאלית בהכנסות, בעוד העשירון העליון הצליח יותר מכל אחד אחר. בארה"ב, ההכנסה החציונית הריאלית של גברים במשרה מלאה נמוכה יותר כיום מכפי שהיתה לפני ארבעה עשורים; הכנסתם של 90% מהאוכלוסייה (ללא העשירון העליון) דורכת במקום יותר מ–30 שנה.

בבריטניה התמונה דומה — והבעיה אף התעצמה מאז המשבר הכלכלי. בין 2005 ל–2014, 65%–70% בממוצע ממשקי הבית סבלו מקיפאון או מירידה בהכנסות הריאליות. לא קשה להסביר את הסיבות לכך: תקופת ההיפר־גלובליזציה נטתה באופן שיטתי לטובת ההון ונגד העבודה, והסכמי סחר בינלאומיים שורטטו בסודיות גדולה. העסקים היו בסוד העניינים, ואילו איגודי העובדים והאזרחים נותרו בחוץ.
השותפות הטרנס־פסיפית (TTP) והשותפות הטרנס־אטלנטית (TTIP) הן הדוגמאות האחרונות לכך; המתקפה הפוליטית־משפטית על האיגודים היא סיבה נוספת, וכך גם התמיכה בהגירה רחבת היקף בארה"ב ובאירופה — שעזרה לשחוק את כוח המיקוח של העובדים המקומיים.

הברקזיט — התקוממות של מעמד הפועלים

כפי שהכלכלן תומס פיקטי הראה, בהיעדרו של משקל נגד, הקפיטליזם נוטה לכיוון אי־שוויון גדל והולך. המלחמה הקרה היתה, כך נטען, משקל הנגד הגדול ביותר בתקופה שבין 1945 לשנות ה–70. מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, לא היה משקל נגד כזה.
מגזרים רבים בארה"ב ובבריטניה מתקוממים כעת על גורלם, כפי שעולה בבירור מתמיכתם בדונלד טראמפ ובברני סנדרס בארה"ב, ומההצבעה בעד היציאה מהאיחוד האירופי בבריטניה (ברקזיט). ההתקוממות הזאת מתוארת לעתים קרובות כפופוליזם. במאמר שפירסם באחרונה פרנסיס פוקויאמה ב"פוריין אפיירס" הוא הגדיר זאת כך: "פופוליזם היא התווית שאליטות פוליטיות מדביקות למדיניות שזוכה לתמיכת אזרחים מן המניין, אך אינה מוצאת חן בעיניהם".

פופוליזם הוא תנועה נגד הסטטוס־קוו. הוא מייצג את תחילתו של משהו חדש, אף שבאופן כללי ברור יותר נגד מה הוא יוצא מאשר במה הוא תומך. הוא יכול להיות פרוגרסיבי או ריאקציונרי — אבל בדרך כלל הוא גם וגם.

הברקזיט הוא דוגמה קלאסית לפופוליזם מהסוג הזה. הברקזיט הפך על פיה אבן יסוד במדיניות הבריטית מאז תחילת שנות ה-70. על פניו הנושא היה אירופה, אך למעשה היתה זו קריאה נואשת של אלה שהרגישו כי נותרו מאחור, שרמת החיים שלהם נותרה במקום או הידרדרה מאז שנות ה-80, שחייהם השתבשו בגלל הגירה רחבת היקף שעליה אין להם שליטה, ושמתמודדים עם אי־ביטחון גובר ושוק עבודה שסובל מאקראיות.

גל הפופוליזם מסמן את שובו של המעמד כסוכן מרכזי בפוליטיקה, בארה"ב ובבריטניה. זה מרשים במיוחד בארה"ב, שבה במשך עשורים הרעיון של מעמד הפועלים היה שולי בשיח הפוליטי — ורוב האמריקאים תיארו את עצמם כחברים במעמד הביניים. לפי סקר של גאלופ, בשנת 2000 רק 33% מהאמריקאים הגדירו עצמם כמשתייכים למעמד הפועלים; ב–2015 כבר קפץ הנתון ל–48% — כמעט מחצית מהאוכלוסייה.

גם הברקזיט היה בראש ובראשונה התקוממות של מעמד הפועלים. עד כה, משני צדי האוקיאנוס האטלנטי, ההתייחסות למעמד היתה בנסיגה על רקע ההתהוות של טווח זהויות נרחב ונושאים כמו מגדר, גזע ונטייה מינית. שובו של המעמד למרכז התמונה — משום שהוא נוגע לרבים, בניגוד לנושאים האחרים — טומן בחובו פוטנציאל להגדיר מחדש את הנוף הפוליטי.

לא מוכנים יותר לקבל את הגזירה

העידן הניאו־ליברלי מתפורר והולך משני כיוונים. ראשית, נתוני הצמיחה, שמעולם לא היו חזקים במיוחד בתקופתו, הם כיום עגומים ביותר. כלכלת אירופה כמעט לא גדלה מאז המשבר הכלכלי. בארה"ב המצב טוב יותר, אבל גם שם הצמיחה אנמית. כלכלנים כמו לארי סאמרס מאמינים כי בעתיד נראה סטגנציה כלכלית שתימשך שנים רבות.
גרוע מכך, מאחר שההתאוששות כה חלשה ושברירית, יש אמונה רווחת שעשוי לבוא משבר נוסף. במלים אחרות, העידן הניאו־ליברלי החזיר את המערב לסוג המשבר שפקד אותו בפעם האחרונה בשנות ה–30. לכן, אין פלא שרוב תושבי המדינות המערביות מאמינים שילדיהם יהיו במצב גרוע מהם מבחינה כלכלית.
אלה שהפסידו בעידן הניאו־ליברלי כבר אינם מוכנים לראות במצבם מכה משמים — והם פתחו בהתקוממות גלויה. אנו עדים לפרפורי הגסיסה של העידן הניאו־ליברלי, כפי שהעידן הסוציאל־דמוקרטי גסס במהלך שנות ה–70.

TheMarker