מאז הועלה גיל הפרישה ב-2003 זינקה תעסוקת המבוגרים בישראל בשיעור הגבוה בעולם המפותח, וב-2014 היא דורגה במקום הרביעי בין המדינות ■ למהפכה הזאת צריך לייחס חלק ניכר מהצמיחה המהירה של המשק ■ החשש: במו ידינו אנחנו מחסלים את היתרון המוחץ הזה

יש תחום חשוב במיוחד שבו מדינת ישראל מדורגת במקום הראשון בקרב המדינות המפותחות. כן, אנחנו ראשונים ב–OECD. לא רק, אלא שמדובר בתחום שהתרומה שלו להמשך הצמיחה ועליית רמת החיים מוערכת כקריטית. ככל הנראה חלק חשוב מהצמיחה המהירה של ישראל בעשור וחצי האחרונים - מאז 2003 - צריך להיות מיוחס להצלחה המסחררת שלנו בתחום הזה. כאמור, אנחנו ראשונים בעולם. לא יפתיע לגלות כי כנראה ישראל לא תישאר בצמרת העולמית עוד זמן רב, מכיוון שבמו ידיה היא פועלת לחיסול הערך המוסף האדיר הזה שלה.

לתחום החשוב עד מאוד הזה קוראים גיל הפרישה. סקר עולמי שערכה פירמת רואי החשבון הבינלאומית PWC מעמיד את ישראל במקום הראשון בקרב 34 מדינות OECD בשיפור בדירוג של "מדד גיל הזהב" של החברה — הבוחן את ההצלחה של מדינות בתעסוקת מבוגרים מעל גיל 55.

הזינוק המסחרר של ישראל במדד מאז 2003, שהוא כאמור הגבוה ביותר בעולם, הביא אותה בתוך עשור וחצי מדירוג 13 במדד לדירוג 4. כן, מדינת ישראל היא המדינה הרביעית המצליחה ביותר בתעסוקת מבוגרים אחרי איסלנד, ניו זילנד ושוודיה. היא מקדימה בדירוג העולמי הזה גם מדינות מצטיינות כמו נורווגיה, ארה"ב, יפן, שווייץ או דנמרק.
חייבים לחדד: המיקום שלנו במקום הרביעי בקרב המדינות המפותחות (המקום הראשון בשיפור מאז 2003) אינו רק עניין לגאווה לאומית. המיקום הזה שווה הון עתק. הדירוג של PWC מלמד על קשר מובהק בין המיקום בדירוג תעסוקת מבוגרים ובין התוצר לנפש, מכיוון שהגדלת תעסוקת מבוגרים מעלה כמובן את תרומתם לתוצר — ולאור הזינוק במספר המבוגרים (עד 2030 שיעור המבוגרים באוכלוסייה יעלה ב–25% ויגיע ל–500 מיליון איש) מדובר בתרומה משמעותית במיוחד לתוצר. לפיכך, מדינה שלא תשפר את תעסוקת המבוגרים שלה פשוט תישאר מאחור בצמיחה ובתוצר שלה.

הצעירים לא משלמים על תעסוקת מבוגרים

לפי הערכת PWC, המדינות המפותחות יכולות להוסיף 2.6 טריליון דולר לתוצר שלהן, אם ישפרו את תעסוקת המבוגרים שלהן לרמה של שוודיה (שלישית בדירוג, מקום אחד מעל ישראל). דווקא במקרה של ישראל השיפור הצפוי בתוצר כתוצאה מסגירת הפער מול שוודיה צפוי להיות קטן מאוד — 2.2% תוצר, או 700 מיליון דולר בשנה. זאת, מכיוון שהפער שלנו משוודיה הוא קטן. כאמור, אנחנו כבר נמצאים בפסגה העולמית.
אבל אין עוררין כי הזינוק האדיר בתעסוקת מבוגרים מאז 2003 כבר תרם תרומה עצומה לצמיחה שלנו. ההערכה היא כי חלק ניכר מהזינוק בתוצר של ישראל מאז 2003 צריך להיות מיוחס למהפכה בתעסוקת מבוגרים בה.
ההשוואה של PWC מלמדת כי ישראל היא תשיעית ב–OECD בתעסוקת בני 55–64 שלה, ושביעית בתעסוקת בני 65–69, עם שיעור תעסוקה של 37% בקבוצה המבוגרת. בפלח של המבוגרים ביותר, אגב, השיפור של ישראל מאז 2003 הוא במובהק הגבוה ביותר בעולם.

זאת ועוד, ישראל ממומקת במיקום נמוך דווקא בתעסוקה במשרות חלקיות של מבוגרים, ובתחום הזה נרשמה גם ירידה מאז 2003, כלומר המבוגרים בישראל מסתדרים היטב במשרות מלאות.
עוד נתון מעניין הוא שמבוגרים בישראל משתכרים יותר מצעירים, יחס של 20% יותר, המעמיד אותנו במקום שישי בעולם, אבל גם בנקודה הזאת ישראל נמצאת בנסיגה לעומת 2003. אם תשאלו את גיל מור, ראש תחום ייעוץ כלכלי ופיננסי ב–PWC ישראל, הוא סבור שמדובר דווקא בנתון חיובי: עולה ממנו כי הצעירים בישראל משפרים את שכרם, כנראה בגלל עידן ההיי־טק, בעוד שכרם היחסי של המבוגרים יורד, כנראה בגלל שיש פחות בעלי שכר שנהנים מקביעות ועליית שכר עם הוותק.
בכל מקרה, הנתון החשוב ביותר שעולה המחקר של PWC הוא שצעירים אינם משלמים מחיר בעבור הגדלת התעסוקה של מבוגרים: העסקת יותר מבוגרים אינה דוחקת את רגלי הצעירים משוק העבודה. במקרה הישראלי, הממצא הזה מובהק לחלוטין. המשמעות היא שהשקעה בתעסוקת מבוגרים היא השקעה משתלמת במיוחד: היא מגדילה את התוצר והרווחה, מבלי שיש לכך מחיר משקי משמעותי.

גיל פרישה - לפי תוחלת החיים

הגרפים של העלייה בתעסוקת מבוגרים בישראל מאז 2003 הם פשוט מעוררי השתאות: זינוק חד, מובהק, חד־משמעי, בתעסוקת נשים וגברים גם יחד. אין עוררין כי הזינוק הזה מקורו קודם כל בהעלאת גיל הפרישה שבוצעה ב–2003 — מ–65 ל–67 לגברים ומ–60 ל–62 לנשים.
באורח פלא, עם זאת, גיל הפרישה האפקטיבי זינק בעקבות זאת לא בשנתיים, כי אם בחמש שנים. מחקר של בנק ישראל ניסה להסביר את הזינוק המופלא הזה, ואחד ההסברים הוא שלצד העלאת גיל הפרישה חל גם שינוי בדורות המגיעים לפרישה. הדורות הנוכחיים הם כבר דורות משכילים יותר, וככל שההשכלה עולה — גוברת גם הנטיה להישאר בשוק העבודה.
מהבחינה הזאת ישראל קטפה בעשור וחצי האחרונים פירות אדירים כתוצאה משני מהלכי מדיניות מופלאים: האקדמיזציה הגבוהה של החברה הישראלית, שבה שיעור האקדמאים הוא מהגבוהים בעולם, וכן העלאת גיל פרישה.
הבעיה היא ששני מהלכי המדיניות הללו קרובים למצות את עצמם: האקדמיזציה של ישראל נמצאת דווקא בנסיגה, מכיוון שהדורות הצעירים יותר של ישראל, עם ריבוי חרדים וערבים, הם משכילים פחות מהדורות הוותיקים. וגיל הפרישה, כידוע, נמצא כעת על המדוכה, עם התנגדות פוליטית עזה להמשיך להעלות אותו.

ההתנגדות להעלאת גיל הפרישה של נשים — אף שכל הנתונים מעידים כי העלאת גיל הפרישה של נשים ב–2003 היתה הצלחה מסחררת לנשים ולמשק כאחד — מאיימת לדרדר את ישראל אל מחוץ לפסגה העולמית. היינו הכי טובים בעולם, אבל קוצר הראות שלנו, וההתעקשות של חברי הכנסת שלנו (סליחה, של חברות הכנסת שלנו) להעדיף סיסמאות פופוליסטיות על פני נתונים בדוקים, יביאו בקרוב לכך שישראל תאבד את היתרון היחסי המוחץ ביותר שלה.
ההשוואה של PWC מלמדת כי המדינות שנמצאות בפסגה העולמית של תעסוקת מבוגרים נקטו כולן מדיניות ממשלתית מתוחכמת שעודדה זאת. הן התמחו בהכשרה מקצועית למבוגרים, תמרצו מעסיקים להעסיק עובדים מבוגרים באמצעות הטבות מס שונות, תמרצו עובדים להמשיך לעבוד בכך שהכנסות מעבודה לא פגעו בקצבת הביטוח הלאומי, העבירו חוקים נגד אפליה על רקע גיל, עברו למודל של פנסיה צוברת שבה ככל שחוסכים יותר הפנסיה גבוהה יותר, וגם העלו את גיל הפרישה שלהן — או אפילו ביטלו כליל את גיל הפרישה.

לישראל יש הרבה מה ללמוד מהכלים שננקטו בעולם, ואין ספק שהוועדה שעוסקת בגיל הפרישה לנשים צריכה לאמץ כלים המעודדים תעסוקה בגיל מבוגר, משפרים הכשרה מקצועית ופועלים נגד גילנות. ועדיין, הכלי הבסיסי וחשוב ביותר הוא זה של העלאת גיל פרישה מעבר ל–62 לנשים, ככל הנראה רצוי לשקול אפילו מודל של שינוי גיל הפרישה לגברים ונשים גם יחד כך שיהיה גיל פרישה דינמי — המשתנה עם תוחלת החיים.

כל מהלך נגד העלאת גיל הפרישה הוא מהלך שקובר את עתידה של ישראל. הוא קובר גם את עתידן של הנשים בתוכה, הן בשל הפגיעה בחיסכון הפנסיוני שלהן, והן משום שגיל פרישה מוקדם הופך אותן לעובדות מבוקשות הרבה פחות. אלה הם פשוט הנתונים, והם ברורים, חדים וחד־משמעיים. כדאי לקרוא אותם.

Themarker