חולות הנפט של אלברטה: הברכה והקללהמאת אבי בליזובסקי
מדינת אלברטה בקנדה יושבת על מרבץ אנרגיה גדול יותר מזה של ערב הסעודית ואולם האנרגיה הזו מגיעה בצורה של חולות נפט – ביטומן, שעלות הפקתו גבוהה והוא גורם לנזקים סביבתיים

צינור הנפט העצום שאינטרסנטים בתעשיית הנפט האמריקנית מבקישים למשוך מאלברטה שבקנדה ועד לחופי מפרץ מקסיקו, עורר התעניינות בתופעת חולות הנפט של אלברטה. יש הרואים בהם פתרון הדוחק את הצורך במעבר לאנרגיה ירוקה ויש הרואים בכך אסון אקולוגי מתרקם.
המאמר פורסם לראשונה בשנת 2008 בעיתון "שלום טורונטו" בהזמנת העורך.

חולות הנפט הם מאגר גדול מאוד של ביטומן עשיר בנפט בצפון מדינת אלברטה שבקנדה. חולות נפט אלה מכילים תערובת של ביטומן גולמי (נפט גולמי מוצק למחצה), חולות צורן (סיליקון בלע"ז, החול המוכר לנו), מינרלים בצורת טיט, ומים. בניגוד לנפט גולמי, חולות נפט, שכאמור הם מרבצים של ביטומן – נפט במצב של דבשה צמיגית, לא יוכל לזרום אלא לאחר חימום או דילול בפחמימנים (הידרוקרבונטים) קלים יותר ממנו.

מרבץ אתאבסקה הוא הגדול מבין שלושה מרבצי חולות נפט באלברטה, ביחד עם המרבצים בנהר השלום (Peace River) והאגם הקר (Cold Valey) הם מהווים את עתודת הנפט הגדולה ביותר בקנדה. השבועון טיים תיאר את שלושת המרבצים הללו כאוצר האנרגיה הקבור הגדול ביותר של קנדה וכן כמרבץ ש"יכול לספק את צרכי הנפט של העולם במאה הבאה". אתר האינטרנט של משרד האנרגיה הקנדי מוסר כי הוא שני בגודלו לאחר המרבץ של ערב הסעודית.

המרבצים שוכנים מתחת לאדמה בשטח של 140,200 קמ"ר בצפון מזרח אלברטה – איזור גדול יותר ממדינת פלורידה, או פי שניים מניו ברונסוויק, פי 4.5 יותר מהאי ונקובר, ופי 26 פעם גדול יותר מאי הנסיך אדוארד. ואולם רק בכשני אחוזים משטח זה הוחל בניצול המשאבים הללו עד כה. הסטורית, שימש הביטומן את אנשי שבטי ה- Cree וה- Dene המקומיים לאטום את סירותיהם מפני המים. המרצבים הללו התגלו לראשונה בידי המתיישבים האירופיים בשנת 1788.

חולות נפט כבדים יותר מנפט, ובאופן טכני, ביטומן הוא תערובת דמוית זפת של פחמימני נפט, שצפיפותו גדולה מ-960 ק"גלמ"ק. נפט גולמי קל, לשם השוואה הוא בעל צפיפות של793 ק"גלמ"ק. בהשוואה לנפט גולמי קונבנציונלי, ביטומן זקוק לשידרוג לפני שניתן לזקק אותו. כאמור הוא גם דורש דילול עם פחמימנים קלים יותר כדי שניתן יהיה להעבירו בצינורות. ואולם הביטומן עצמו מהווה רק 10-12 אחוזים מתכולת חולות הנפט באלברטה. השאר הם מינרלים אחרים – בעיקר חולות וטיט, ו-4-6 אחוזים מים. בעוד נפט גולמי זורם בחופשיות במשאבות הנמצאות על הקרקע, חולות נפט יש לכרות או לחשוף במקום עצמו. התהליך כולל מערכות חפירה והפרדה שנועדו להפריד את הביטומן מהחול ומהמים. חולות המים של אלברטה הן איזור אחד מתוך שני איזורים מסוגו בסך הכל בעולם, האיזור השני נמצא בונצואלה.

עם זאת, מדובר בתהליך די בזבזני. יש צורך לחפור שני טונות של חולות נפט, ולבצע את תהליך ההפרדה כדי לקבל חבית נפט אחת. כ-75% מהביטומן ניתן להפרדה כזו מהחול. חול מעובד מוחזר לבור המכרה לצורך שיקומו. כרייה מכוסה נעשית כאשר מרבצי הביטומן עמוקים מדי, כלומר הם נמצאים בעומק של למעלה מ-75 מטריםואז הכריה בחפירה אינה מעשית. מרבית הביטומן שנכרה במכרות תת קרקעיים מגיע ממחצבים בעומק של למעלה מ-400 מטריםמתחת לפני האדמה.

כ-10% מחולות הנפט נמצאים בשכבה רדודה, לכל היותר75 מטריםמתחת לפני הקרקע המורכבת בעיקר מטיט. ממשלת אלברטה סימנה איזור המותר לכריה של כ-3,400 קמ"ר הגובל בשטחיהן של 37 ישובים מצפון לפורט מוקמוריי. עוביה של שכבת הביטמן היא 40-60 מטריםוהיא ניצבת מעל שכבה של אבן גיר. כתוצאה מהגישה הנוחה, הוחל בהפקת נפט מן המרבצים בידי חברת Great Canadian Oil Sands (כיום שמה הוא Suncor), כבר בשנת 1967. מכרה Syncrude שהוא המכרה הגדול בעולם הוקם ב-1978, ומכרה נוסף – Albian Sands mine (המופעל על ידי של קנדה) ב-2003. כל שלושת המכרות מצויידים במשדרגי ביטומן ההופכים אותו לנפט שנשלח לבתי זיקוק בקנדה ובארה"ב.

העיירה פורט מקמוריי היתה בשנות החמישים בעיקר נקודת יישוב בודדה בערבה, וגרו בה כמה מאות תושבים כשהפעילות הכלכלית העיקרית היתה הצבת מלכודות לדובים לצורך ייצור פרוות, וכריית מלח. מאז משבר האנרגיה בשנות השבעים, הפכה העיירה לעיר של 80 אלף תושבים הנאבקים ביניהם כדי לספק שירותים ומגורים לעובדים מהגרים, רבים מהם ממזרח קנדה, ובמיוחד ניו פאונדלנד.

אלברטה אנרג"י, הסוכנות של ממשלת אברטה שהוקמה לצורך ניצול משאבי האנרגיה של המחוז מעודדת את הפיתוח האחראי של מרבצים עצומים אלה באמצעות תכנון וקשר עם הממשלה, התעשיה והקהילות באיזור כדי להבטיח משטר הוגן של חלוקת ההכנסות שימשוך משקיעים, לרגולציה הולמת והגנה על הסביבה, וכן לניהול זכויות הכתר בכל הקשור לחולות הנפט תוך התחשבות בכמה מהמגבלות- סיכון טכנולוגי גבוה יותר ועליות הפקה גבוהות העומדות בפני מפתחי חולות הנפט.

תעשיית חולות הנפט של אלברטה היא תולדה של השקעות במיליארדי דולרים בתשתית ובטכנולוגיה הנדרשת לפתח את המשאב הלא קונבנציונלי הזה. לפי איגוד מפיקי הנפט הקנדי Canadian Association of Petroleum Producers (CAPP),, בשנת 2005, השקיעה התעשיה בחולות הנפט של אלברטה כ-10 מיליארד דולרים. באותה השנה, היוו חולות הנפט של אלברטה כ-58% מכלל מכירות הנפט הגולמי של המחוז ושווי ערך לייצור 39 אחוז מהנפט הגולמי של קנדה כולה. במהלך שלושת השנים הפיסקליות האחרונות החל משנת 2003/2004 ועד שנת 2005/2006, הניב פיתוח חולות הנפט 1.865 מיליארד דולרים לאלברטה בצורת תמלוגים ששולמו לממשלת המחוז.

התפוקה השנתית של חולות הנפט עולה בהדרגה ככל שהתעשייה מבשילה. תפוקת התוצרת הראויה לשיווק של חולות הנפט עלתה ב-966 אלף חביות ליום בשנת 2005. הצמיחה הצפויה תביא את התפוקה לרמה של 3 מיליון חביות ליום בשנת 2020 ויתכן שאף ל-5 מיליון חביות ליום עד שנת 2030. רמת פעילות זו תתמוך בפיתוח תעשיות נוספות ואלברטה תהפוך למובילה עולמית בתחום האנרגיה.

למרות המאגר הגדול, עלות הפקת הנפט מהחולות עד כה הפכה את הפקת הנפט לבלתי רווחית. עלות מכירת הנפט הגולמי המופק לא כיסתה את העלויות הישירות של גילוי המשאב, עלות כוח האדם הנדרשת כדי לכרות את החולות ודלק כדי להפיק את הנפט הגולמי. בשנת 2006, העריכה מועצת האנרגיה הלאומית של קנדה (National Energy Board of Canada) כי עלות התפעול של מכרות חדשים בחולות הנפט של אנתאבאסקה, היא בסביבות 9-12 דולרים לחבית, בעוד שעלות הפקה בצורה אחרת, כזו המשתמשת בשתי בארות אופקיות, תעלה בין 10 ל-14 דולרים לחבית. זאת בהשוואה לעלויות תפעול של פחות מדולר לחבית נפט גולמית רגילה בעיראק ובערב הסעודית ול-6 דולרים בארה"ב ובקנדה.

בנוסף, עלות ההון הדרושה לרכישת ציוד כגון מכונות ענקיות המשמשות לכריית החול ומשאיות הרכינה המשמשות להעמסתו לתוך תהליך העיבוד גורמות לעלות עצומה של ההפקה. ההערכה היא שעלות זו מגיעה ל-18-20 דולרים לחבית עבור כרייה עילית ו-18-22 דולר לכרייה מכוסה. עלות זו עדיין אינה כוללת את עלות שידרוג הביטומן הגולמי לנפט סינתטי, דבר שמגדיל את העלות הסופית ל-36-40 דולרים לחבית במכרות חדשים.

לפיכך, על אף שמחירי הנפט הגולמי הופכים את עלות הייצור לאטרקטיבית, נפילות פתאומיות ברמות המחירים לא יאפשרו למפיקים להחזיר את עלויות ההון האדירות שלהם – אף כי החברות שבהן מדובר הן חברות בעלות גב כלכלי חזק ויכולות לשרוד תקופות ארוכות של מחירי נפט נמוכים מאחר וההון ברובו כבר הושקע והם תמיד יכולים לכסות את עלויות התפעול עצמן.

ואולם, פיתוח הייצור המסחרי הופך קל יותר בשל העובדה שעלויות הגילוי של המרבצים קרובות לאפס. עלויות אלה מהוות גורם מרכזי בהערכת כלכליות קידוחים בשדות נפט מסורתיים. מיקום מרבצי הנפט בתוך החולות עצמן מוכר היטב והערכת עלות ההפקה יכולה להיעשות בקלות. חשוב מכך, חולות הנפט נמצאים באיזור יציב מהבחינה הפוליטית והחברות יכולות להיות בטוחות כי הנכסים היקרים שלהם לא יולאמו בידי ממשלה כלשהי וכן שלא יחשפו למלחמה או מהפכה.

מחסור בכוח אדם מיומן

כתוצאה מעלית מחירי הנפט בשנים 2004-2006, השתפרה דרמטית הכדאיות הכלכלית של חולות הנפט. במחירי נפט גולמי הנעים בסביבות 50 דולר לחבית, ההערכה היתה שעבודת הכריה הפתוחה תביא לרווחים של 16-23 אחוזים בעוד הפעילות התת קרקעית תביא ל-16-27 אחוזי רווח. המחירים בשנת 2006 היו גבוהים אף ממחיר זה. כתוצאה מכך, הודיעו החברות על השקעות הון בעשור הקרוב (2006-2015) בשווי כולל של 100 מיליארד דולרים, פי שניים מההערכות שנעשו ב-2004. ואולם בשל מחסור חריף בכוח אדם שנוצר באלברטה, לא סביר שכל הפרויקטים הללו אכן יושלמו.

נכון לעכשיו, האיזור סביב פורט מקמורי באלברטה, הושפע במיוחד מהגידול בהכנסות מחולות הנפט. ואולם, למרות שהמשרות נמצאות בשפע, הבניה למגורים לא הדביקה את הפער והדירות באיזור יקרות. אנשים המחפשים עבודה מגיעים פעמים רבות לאיזור בלא הודעה מוקדמת והדבר מעלה את עלות הלינה בבתי ההארחה השונים. איזור זה מבודד, ורק כביש אחד בן שני נתיבים מקשר אותו עם שאר המחוז, וישנו כעת לחץ על ממשלת אלברטה לשפר את הנגישות, וכן את בתי החולים ושאר התשתיות.

למרות מאמציהם הנמשכים של החברות לבצע את העבודות הקמת המערכות ככל האפשר מחוץ לפורט מקמורי ואפילו מחוץ לאבלרטה, המחסור בעובדים מיומנים מתפשט לשאר המחוז. גם ללא חולות הנפט, הכלכלה של אלברטה היתה מאוד חזקה, אך פיתוח חולות הנפט מתרחש בתקופת פריחה כלכלית ובצמיחה הגבוהה ביותר של מחוז קנדי מאז ומעולם, והדבר הוביל את שיעור האבטלה באלברטה לרמות הנמוכות בהסטוריה.

סוגיות סביבתיות

ואולם פיתוח משאבי חולות הנפט של אלברטה מייצג נצחון של חדשנות טכנולוגית. במשך השנים, הממשלה והתעשייה פעלו יחדיו כדי למצוא דרכים חדשניות וכלכליות להפקה ועיבוד חולות הנפט ומחקרי אנרגיה חשובים היום יותר מאשר אי פעם. באמצעות מכון המחקר אלברטה אנרג"י, מחויבת ממשלת אלברטה לגישה שיתופית במטרה לדרבן תוכניות חדשניות וטכנולגיות חדשות שיפחיתו את השפעת פליטת גזי החממה ופליטות אחרות, ויפחיתו את צריכת המים והגז בתהליך הייצור.

העיתון הבינלאומי אפוק טיימס, מוסר מפי כתביו באלברטה, קיילאן פורד ואומיד גוריישי כי תושבים רבים מתלוננים על ריכוזי כספית גבוהים בדגים הנידוגים בנהר אתאבסקה ועל בעיות סביבתיות רבות נוספות.

הוצאת הביטומן מצריכה פינוי שטחי אדמה גדולים – בדרך כלל של יערות צפוניים – כדי לחפור בורות פתוחים ענקיים. גם הפרדת הנפט מהביטומן אינה משימה פשוטה. התהליך עתיר האנרגיה המשמש להפקת נפט מהחולות פולט בין פי שתיים עד פי שלוש יותר גזי חממה מאשר תהליך הפקתו של נפט רגיל. "חולות הנפט [של אלברטה] הם המזהמים והמלכלכים ביותר מבין דלקי המאובנים הקיימים כיום", אמר איין ברוס, מומחה לשינויי אקלים מטעם קרן דיוויד סוזוקי.

פיתוח חולות הנפט גובה גם מחיר כבד מהקרקע. ארבעה טונות של עפר מועברים ממקומם כדי להפיק חבית נפט אחת בלבד. דו"ח של קרן "חיות הבר" העולמית (WWF) ציין שחברת Syncrude קנדה, יצרנית נפט החולות הגדולה בעולם, העבירה לבדה יותר אדמה מהכמות בה השתמשו בהקמת החומה הגדולה של סין, תעלת סואץ, הפירמידה הגדולה של גיזה ועשרת הסכרים הגדולים בעולם, הכל ביחד.

ממשלת אלברטה דורשת שלאחר הוצאת הביטומן מהאדמה, חברות הנפט ישקמו את הקרקע באמצעות תהליכי השבחה. "תוכנית השיקום עובדת באופן חלקי, אך היא לעולם לא תשיב את הקרקע למצב בו הייתה בעבר", אמר סטאן לאורנט, תושב שמורת הילידים פורט מק"קיי. "המאמצים קיימים, אך הם לעולם לא יחזירו את הפירות המסורתיים שגדלו פה; הם לעולם לא יחזירו את העצים המסורתיים בהם השתמשו הילידים הקנדים לצרכים רפואיים, למאכל ולכל מטרה אחרת. אלו לעולם לא יחזרו".

פורט מק"קיי ממוקמת בקצה חולות הזפת של אתאבסקה, כ-50 קילומטריםמצפון לפורט מק"מורי, מוקד פיתוח חולות הנפט. כאן, באמצע יער צפוני עבות וקדום, באזור המשקיף על נהר אתבאסקה, האוויר נושא עימו צחנה רעילה והנהר מזוהם; הדגים החיים בו, אומרים התושבים, מסוכנים למאכל. "אף אחד כבר לא אוכל דגים מנהר אתאבסקה", אומר לאורנט. "בעבר התושבים שרדו בזכותם".

השמורה, שבעצמה ממוקמת על חולות נפט, מוקפת מכל צדיה בחברות כרייה. תושבים רבים מוצאים תעסוקה בחולות הנפט, ולא ניתן להכחיש את השגשוג שהם מביאים לשמורה. כאן, הזמזום המרוחק של מיכון כבד ושל משאיות בגודל בית הנושאות ביטומן אל מחוץ למכרות, יכול להישמע במשך 24 שעות ביממה. כל מספר שניות, קולות נפץ רמים מהדהדים בשטח – תותחי מים המבהילים ציפורים ומבריחים אותן הרחק מ"בריכות הפסולת" של מים רעילים ושחורים. הוצאת חבית נפט אחת מביטומן דמוי זפת מצריכה בין שתיים לחמש חביות מים, מרביתם נשאבים מנהר אתאבסקה. חברות נפט רבות אומרות שהן משפרת את יעילותן בשימוש שהן עושות במים, ולעיתים ממחזרות אותם יותר מעשר פעמים כדי למזער את ההשפעה על הנהר, אך התועלת ממִחזור המים מקוזזת על-ידי ההתפשטות המואצת של הפיתוח. מכון פֶמבינה מעריך שצריכת המים תגדל ב-50 אחוז בששת השנים הקרובות. בסופו של דבר המים האלו יוחזרו לנהר או ייאגרו בבריכות פסולת. שום חברת נפט לא התקרבה לשיקום הבריכות הרעילות הללו.

המקבילה הישראלית הזעירה – פצלי השמן

פצלי שמן הם סלעי משקע גירניים ספוגים בנפט ומתפצלים בקלות. ניתן להפיק מהם אנרגיה ואולם הכדאיות הכלכלית והסביבתית שלהם מוטלת בספק. מדינת ישראל התברכה במרבצים גדולים מאוד של פצלי שמן באיזור רותם (דרומית לדימונה) וכעת כאמור מסתבר שגם חבל עדולם מלא בהם, אם כי בעומק רב יותר. ולכך הקדיש כתב העת סיינטיפיק אמריקן מאמר, שיפורסם באתר הידען בקרוב.

במשרד האנרגיה מוסרים כי הניסויים הסתיימו לפני כ-6-7 שנים והוכחה היכולת גם של שריפת הפצלים וגם של מיצוי הנפט מתוכם אבל בזמנו הכדאיות הייתה נמוכה משום שמחירי הנפט היו נמוכים. היום כשמחירי הנפט עולים כדאיות הפצלים הולכת ועולה שוב. אמנם יש שם רזרבות של כל צריכת מדינת ישראל ל-30 שנה אבל צריך לזכור שגם שריפת הפצלים מזהמת וגם הנפט שמופק מהפצלים הוא באיכות מאוד ירודה, וזה דבר שפועל בכיוון ההפוך למגמה הסביבתית – מכיוון שרמת הגופרית שלהם מאוד גבוהה והכיוון הוא להפחית את רמת הגופרית. אין הרבה אפשרויות אלא לייצא את הנפט הזה או להשתמש בו בכמויות קטנות ולמהול אותו עם דלקים איכותיים יותר, כך שהנושא הזה עדיין בשלבים של בדיקה ולא בשלבים ממשיים של ייצור